וייס ענת- אמנית עכשווית

בעבודותיי אני עוסקת בזיקה שבין 'מרחבי קבורה', לבין הרס ארכיטקטוני הנגרם כתוצאה ממעשה ידי אדם או הטבע.

אני מחפשת ביטוי ויזואלי לאמוציונל הנובע מן הפאתוס של מצבי קיצון. כחלק מחיפוש זה, יצרתי פרויקט, במסגרת לימודיי בבצלאל בין השנים 2019-2018 המציג גוף עבודות אשר נע על הספקטרום שבין ציור לרישום. פרויקט שהתכנס בשנה האחרונה לכדי תערוכת יחיד בגלריה אלמסאן, 2022.

​​

כאלגוריה למורפולוגיית ההרס, אני מאמצת את המדיות בהן אני עוסקת: ג'סו, עפרונות, פחם ודיו. במדיות האלו, וכפי שמונחת

אל מול עיניי סצנת חורבן, אני מייצרת שכבות והסתרות,

הצבעים והחומרים עולים זה על זה ללא סדר או חוקיות, ובכך תורמים לתחושת האי נוחות הנלווית לעוצמת ההרס.

האימפקט הקיים במפגש שבין ג'סו מרוח באקספרסיביות אל מול רישום גרפיט, שכבתיות החוזרת על עצמה, בכאוס ויזואלי ובפרספקטיבה לא-רגולרית, מעצים, מטעין ומעצים שוב את החוויה המשלימה את עוצמת ההרס הנראה בעבודותיי.

​​

המרחב הנתון ממנו אני יוצאת הוא הבית, המהווה את המהות של הרגשות והחוויות ומאכלס חיים ומוות. הבית הוא היסוד המובנה ומתוכנן מראש, לצד האגרסיבי, הספונטני והרגשי, המבנה המתווך בין ההתמודדויות.

​​

לאחר לימודי במדרשה בבית ברל, הצגתי תערוכת יחיד בגלריה ג'ולי מ (1981) שנאצרה על ידי רפי לביא. זו היתה חשיפה מטלטלת עבורי שלאחריה לקחתי פסק זמן מעולם הגלריות והתערוכות. פניתי לעולם התקשורת, ולאורך השנים הקמתי וניהלתי משרד יח"צ גדול וכיהנתי כסמנכ"לית ודוברת ב"גלובס" עיתון העסקים של ישראל. עם פרישתי מעולם התקשורת, נמשכתי חזרה למקומי הטבעי, לחקר מנגנוני היצירה שלי ולפיתוח משמעויות נוספות עם כל טוטאליות, האינטנסיביות והחשיפה הכרוכים בכך.